הנה הוא מגיע, בצעדי ענק, ה- חופש ה- גדול !
רובנו כבר מאורגנים עם קייטנות, חופשה בחו"ל או בארץ ומחשבות על הימים הנוראיים. יחד עם זאת, יש הרבה שעות "להרוג" בבית עם הילדודס. 

הנה 5 דברים יוצאי דופן ובעלי ערך שתוכלו לעשות איתם בחופש הזה: 
1. צרו אלבומי תמונות כמו פעם – מאז עידן ההארד דיסק הגדול כולנו מאחסנים תמונות במחשב או בנייד. החופש הגדול הוא הזדמנות פז לאסוף את כל התמונות של המשפחה, של כל ילד בנפרד, ולאפשר לילדים להכין אלבומים אישיים או משפחתיים, לפי אירוע או תקופה. הערך הוא רב: תהליך העיון והמיון של התמונות מלמד את הילדים ליצור רצף, להכיר מה חשוב לי ומה פחות, מעבר להיותו מעורר זכרונות נעימים אצל כולנו ומאפשרת סוף סוף לעשות סדר בערמת התמונות השוכבת לה בהארד דיסק ובניידים.  

2. לעבוד על פרוייקט קהילתי קטן – לכולנו שכנה שילדה ילד לא מכבר ואין לה זמן לבשל לעצמה ותשמח לקבל משלוח מפנק, או שכן מזדקן שישמח לקצת חברה. הערך: "האחר הוא אני" – הזדמנות מצויינת ללמד את ילדנו לחשוב על הסביבה וצרכיה.  

3. להכין רשימות לשנה הבאה – בעולם שבו הכל אינסטאנט אנחנו שוכחים לברר ולעמוד על החזון שלנו. רשימות כמו: מה חשוב לי להשיג בשנת הלימודים הבאה, יעדים בנושאי לימודים, תזונה וספורט ואפילו רשימת מתנות שהייתי רוצה לקבל ביום ההולדת הקרוב. הערך: תהליך הרישום מחדד לנו את רצונותינו, מחשבותינו וחלמותינו והינו כלי המעודד הוצאתן אל הפועל.  

4. להפתיע את סבא וסבתא בארוחת בוקר חגיגית עד הבית – סבתא וסבא, מה הם לא עושים בשביל הנכדים שלהם, כל השנה. הנה הזדמנות נהדרת להשיב להם הפתעה נעימה וזכרון נעים ולפנק אותם בארוחת בוקר שהילדים הכינו במו ידיהם והביאו עד לפתח ביתם. הערך: נתינה והדדיות.  

5. לעבוד על יצירה משותפת – בכל בית יש מקום לאמנות עכשווית מודרנית. צרו יחד עם כל בני הבית יצירה משותפת: ציור או עבודה עם חומרים פשוטים. קנו קאנבס גדול במיוחד, או מספר קאנבסים כמספר בני המשפחה, צבעי אקריליק ומכחולים, צרו יחד ציור משותף, מסגרו אותו ותלו אותו במיקום מרכזי בבית. הערך: יצירת מטרה ושפה משותפת, תחושת קיימות ושייכות למשפחה. 

איכות האינטראקציה שנוצרת ביניכם לילדכם במהלך הקריאה משפיעה על העניין של הילד בקריאה ועל היכולת שלו להפיק את מקסימום ההנאה והלמידה מהספר

איכות האינטראקציה שנוצרת ביניכם לילדכם במהלך הקריאה משפיעה על העניין של הילד בקריאה ועל היכולת שלו להפיק את מקסימום ההנאה והלמידה מהספר. 

1. נוכחות ספרים בהישג ידו – אחרי גיל קריעת הספרים מתחיל גיל קריאת הספרים. חשוב שנושאי הספרים יהיו תואמי גיל ושימצאו פיזית בהישג ידו של הילד. 
2. הקראת ספרים בשגרה היום יומית – יש חשיבות רבה לרצף, לחזרתיות ולהמשכיות הקריאה. הקצו זמן לקריאה מהנה, שהילד יצפה לה, בזמן קבוע ביום, למשל לקראת השינה. 
3. הזמינו את הילד לשמוע סיפור – היו אקטיביים, הזמינו את הילד לקריאת סיפור, הציעו לו ספר מסויים או עודדו אותו לבחור בספר שהוא רוצה. 
4. פנו את עצמכם מהסחות דעת – הגיעו לזמן הקריאה סבלניים ונינוחים. היפרדו מהטלפון הנייד למשך זמן הקריאה. הרשו לעצמכם פשוט להיות.  ביום שאתם טרודים או לחוצים אפשר לוותר על קיראה מתוך הספר ולהמציא 'סיפור מהראש' או לספר סיפור אישי על הימים שאתם הייתם קטנים. הילדים מתים על סיפורים "שהייתי קטן…"
5. שבו בנוחות וקרוב לילד – רצוי להקריא את הסיפור במצב פיזי נוח.  אפשר גם להציע לילד לשבת עליכם. המגע הפיזי יוצרת תחושת מוגנות ועוזרת לילד להרחיק בדמיון ובמחשבה אל העולם שהספר פורש בפניו. 
6. דאגו לאווירה חיובית ונעימה – במהלך הקריאה חיכו, צחקו וחזקו מידי פעם את הילד על שיתוף הפעולה. התייחסות חיובי של ההורה לילד בזמן קריאה תעורר אצלו גישה חיובית לקריאת ספרים ומוטיבציה גבוהה ללמידה בכל התחומים. 
7. הקשיבו ועודדו את יכולת הביטוי של הילד – הקשיבו לכל מה שהילד אומר גם אם דבריו אינם מדויקים או נכונים מבחינת הסיפור. אם תרצו להעביר לו מידע אחר, אל תפסלו את נקודת מבטו ואת תשובותיו אלא הציעו פרשנות אחרת.
8. שימו לב לאופן הקריאה שלכם – התאמת הבעות פנים, שפת גוף, מגע, קול, מקצב –  לתוכן של הסיפור, הופכת את קריאת הספר לחוייה רגשית שהילד יכול להזדהות איתה ולהנות ממנה יותר. 

הקשרים הבין-אישיים בדרך כלל כרוכים ברמה מסוימת של תלות הדדית. אנשים במערכת יחסים נוטים להשפיע זה על זה, לחלוק את מחשבותיהם ורגשותיהם במידה זו או אחרת, ולעסוק בפעילויות משותפות.

קשרים בין-אישיים עשויים להיות מבוססים על אהבה, סולידריות, קשרים מקצועיים, או סוג אחר של מחויבות חברתית. קשרים אלו מתרחשים במגוון הקשרים, כגון משפחה, ידידות, זוגיות, נישואין, עבודה, מועדון, שכנות וכו'.

ק.ש.ר 
ק- קיים
ש – שייך
ר – רצוי

כל בן אנוש רוצה לחשוב על עצמו ולהרגיש שהוא קיים, שייך ורצוי לסביבה שבה הוא חי. 

בני זוג רוצים להרגיש שכל אחד מהם רואה את השני: "לראות אחד את השני" הכוונה במחוות שבני הזוג עושים אחד לשנייה באופן כזה שגורם להם להרגיש משמעותיים.

ילדים רוצים להרגיש שהוריהם רואים אותם, רואים את התכונות היפות שלהם ואת התנהגותם הטובה, לקבל פידבקים חיוביים, חיזוקים והעצמה. 

תפקידים במשפחה גורמים לתחושת שייכות גבוהה יותר, לתחושה שצריכים אותי בתוך המסגרת המשפחתית ושיש לי משמעות בתוכה.

גם חברים וקולגות ישמחו לקבל תחושה של משמעות על ידי תשומת לב לקיומם, מתן מקום עבורם לבטא את דעותיהם ורגשותיהם ללא ביקורת ושיפוטיות, קבלה של מחוות שלהם ופידבקים חיוביים. 

אם כן, העבודה על הקשרים הבין-אישיים שלכם צריכה לכלול את שלושת המרכיבים החשובים הללו.

השמנת יתר אצל ילדים היא תופעה המתעצמת וגדלה בשנים האחרונות. אנחנו חיים בתקופה מאד מאתגרת מבחינת החשיפה למגוון מאכלים עצום, אשר בחלקו הגדול עשיר באנרגיה ודל בערכו התזונתי, ומנגד מידת הפעילות היומית שלנו הולכת וקטנה. גם למבוגרים רבים קשה מאד להתמודד עם המציאות הזו, הדבר מורכב אף יותר לילדים.

נכון שלשפע הגרויים יש השפעה גדולה על ההתפתחות הזו אך הגידול בתופעת ההשמנה קורה גם כי הילדים שלנו היום לומדים אכילה ריגשית מגיל מאד צעיר בעקבות שינויים בסגנון ההורות, שינויים במבנה הסמכות וכדומה. כלומר, אכילה ריגשית אצל ילדים נלמדת מגיל מאד צעיר סביב מאבקי כוח עם ההורים, דפוס יחסים הרווח היום בין הורים לילדים.

ייתכנו סיבות נוספות כמו בעיות בזוגיות של ההורים, שגם הן רווחות היום יותר מפעם, הנובעות מהשינויים המהירים המתבטאים במאפייני הדור השונים, למשל דור ה- Y נקרא 'הדור המפונק', בני זוג מהדור הזה מקיימים הרבה התחשבנויות ופנקסנות, ויכוחים ומריבות – הרבה יותר מדור ה- X או מדור הבייבי בום.  

כתוצאה מזה הילדים של היום נושאים על כתפיהם עול ריגשי גדול המתבטא בעיקר בתחושת חוסר שליטה. תחושת חוסר השליטה מביאה אותם לחפש אחר שליטה בכל דרך. הדרך ה"קלה" היא דרך האוכל (או דרך שליטה על הצרכים). או אז מתחילה מסכת של מאבקי כוח סביב מה שנכנס לפיו של הילד.

 5 טיפים שיעזרו לכם לטפל בבעיה: 

1. תנו דוגמא אישית! ראשית כדאי לבדוק עם עצמכם – האם התזונה שלכם מאוזנת? האם אתם אוכלים בזמנים קבועים? לא מנשנשים? עושים פעילות גופנית? – דוגמא אישית היא המפתח ללמידה. הילדים לומדים בדרך הזו יותר מבכל דרך אחרת. אם כן, עשו בדק בית עם עצמכם ורכשו לעצמכם הרגלים בריאים יותר.
2. קחו אחריות! אתם, ההורים, אחראים על מה שנכנס הבייתה ומה לא, מתי אוכלים ואיך. צמצמו במזונות לא בריאים, בחטיפים ומתוקים. דאגו לתחליפי מזון טעימים ובריאים. איכלו ארוחות בזמנים קבועים ודאגו לאכול יחד כל המשפחה כמה שיותר פעמים.
3. העבירו אחריות! העבירו לילד את האחריות על כמות האוכל שהוא מכניס לגופו, רק הוא יודע כמה הוא רעב או האם שבע, טעים לו או לא, תנו לו את האחריות הזו, כבדו את החלטותיו ובכך תשדרו לו שאתם סומכים עליו, שהוא יעשה את ההחלטות הנכונות.
4. עודדו פעילות גופנית! פעילות גופנית אפשר לעשות גם מחוץ לבית וגם בתוך הבית. למשל, במקום לעלות במעלית עלו במדרגות. במקום לשבת לזמן איכות בגלידריה – עשו יחד הליכה בפארק. חוגים זה חשוב, אך גם 'סתם' יציאה לגן המשחקים היא מצויינת. מעבר ליתרונותיה הברורים מבחינה חברתית, רבים ייתרונותיה גם מהבחינה הפיסיולוגית בחיזוק הסיבולת, המוטוריקה הגסה, שיווי המשקל, חיזוק חגורת הכתפיים וכדומה.
5. העזרו בהדרכה! לראות את הילד שלכם סובל מהשמנת יתר זה לא פשוט!  בייחוד אם אתם עצמכם מתמודדים עם סוגיית המשקל, דימוי גוף בעייתי וכדומה, בין אם אתם רוצים למנוע מהילד חוויות קשות כפי שעברתם אתם, ובין אם אתם חושבים שהילד 'סתם' חסר משמעת עצמית.

 

לעיתים קרובות הורים לילד שמן נמצאים תחת עין מאד ביקורתית של החברה. רגשות האשם הם עצומים. הקושי גדול והוא מקיף את כל תחומי החיים.

הגישה שלכם לנושא היא המשפיעה על הילד. המסרים הגלויים והסמויים מועברים מכם אליו. כל זה עלול לגרום לתגובות לא מקדמות ולסבל גדול לילד ולכם.

בהדרכת הורים תוכלו ללמוד כיצד להגיב נכון מבלי להעביר לילד את תחושותיכם, ולקבל מענה למגוון שאלות אשר עולות בהתנהלות היומיומית: כיצד להתמודד באירועים, מה לעשות כאשר הילד מבקש תוספת ועוד.

זכרו, תפקידנו כהורים להגן על הילדים ולהקנות להם את ההרגלים הנכונים להמשך חייהם.

אפרת קידר, מדריכת הורים לילדים בגיל הרך ומטפלת זוגית ומשפחתית בקליניקה השוכנת בצפון תל אביב. 
לפרטים נוספים וייעוץ טלפוני ראשוני חייגו עכשיו – 072-33-80-811

מי מאיתנו לא חווה מאבק כוח עם ילדנו, הרגע הזה שמערבולת של רגשות סוערות משתלטות עליך ואתה פשוט מוצף כל כך והכל גולש ואתה מאבד שליטה על הסיטואציה, ובראש שלך רצות מחשבות כמו "הילד לא שם עלי ומזלזל בי ומה יגידו עלי אנשים אם יראו איך הילד שלי מתנהג.."

ועד רגשות כמו עצב, אכזבה, חוסר אונים ואז גם מגיע כעס גדול, עליו, על עצמך, על שניכם, ואז אתה אומר לילד "לך לחדר להירגע" או "לך לחדר ותחשוב על מה שעשית" ושולח את הילד לחדר שלו לזמן הירגעות, Time-Out, זמן מחשבה או איך שלא תקראו לזה. 

הרחקת ילד בזמן מאבק כוח- פוגעת בו. בכל גיל!
הצורך בשייכות הוא צורך רגשי מולד. אצל ילדים, עוד יותר, יש צורך עמוק בקשר, בתחושת שייכות, בתחושה שהם אהובים, משמעותיים ומסוגלים.  עשרות שנים של מחקרים בתחום ההיקשרות הראו כי דווקא בעתות מצוקה, אנו צריכים להיות ליד אנשים ולהיות רגועים ע"י האנשים שאכפת להם מאתנו. הנה 5 סיבות מצויינות למה כדאי לכם פשוט להפסיק לעשות את זה: 

1. זה לא עובד בטווח הרחוק- רק מפתח עוינות ופוגע ביחסים בין ההורה לילד
2. פגיעה באווירה המשפחתית- העמקת מאבקי הכוח.
3. המסר : אני מוכן להיות איתך רק כשאתה מתנהג יפה- הוא מסר בעייתי.
4. ההורה לא עסוק בללמד את הילד מיומנויות הרגעה או שליטה על תוקפנות.
5. הילד חווה את האירוע כמשפיל וכואב. הדימוי העצמי שלו נפגע. 

הרחקת הילד ל-TIME-OUT היא הדוגמא ה"מושלמת" לפגיעה בתחושת השייכות–
הילד לא מרגיש אהוב, הוא לא מרגיש משמעותי והוא לא מרגיש מסוגל.
 
התפקיד ההורי שלנו הוא מורכב ומופלא ומאתגר– הוא כולל את היכולת שלנו למלא את הצרכים הפיזיים והרגשיים של הילד, לסייע לילד במקומות בהם הוא מתקשה ולא פחות חשוב מזה לסייע לעצמנו לתפקד כהורים מיטיבים ולשם כך נדרשים אנו לעבודה פנימית:

• האם אני מסוגל/ת להתמודד על תסכול?
• האם יש בידי כלים חינוכיים אחרים?
• האם אני יודע/ת להציב גבולות שהם גם עניינים ועובדים וגם מכבדים ואוהבים?

יש דרכים רבות ללמד ילדים מהם הערכים והנורמות להתנהגות בבית שלנו.
וכן, גם מעבר לסביבה רגועה הוא אפשרי- כל עוד זה נעשה בשיתוף עם הילד עם הכנה מתאימה-
לא ממקום שמרחיק אותו אלא ממקום שמציע לו (ומוכן לקבל סירוב).

מקווה שגרמתי לכם/ן לחשוב שוב על הרחקה כעונש. 
וכמו תמיד, אני כאן, במייל, בטלפון, בווטסאפ ובפייס לכל שאלה והבהרה.

אצל בני האדם, כמו אצל חיות, שינויים ומעברים הם לא עניין של מה בכך. אמנם ילדים הם יצורים סתגלתנים יותר ממבוגרים, אך עדיין גם עבורם שינויים ומעברים יכולים להוות גורם סטרסוגני שמשפיע על חייהם, ברמות שונות המשתנות מילד לילד.  

גם אצל ילדים יש הבדלים בין הסתגלתנים הזריזים לבין הסתגלתנים בקושי (ולעיתים גם בקושי רב), יהיו ילדים שיביעו את קשיהם כבר בימים הראשונים ויהיו אלו ש"יפול להם האסימון" אחרי שבוע/שבועיים. בכל מקרה, ילדים הם יצורים סתגלתנים בסך הכל והבשורה המשמחת היא שכולם עוברים את התקופה הזו ושיש לנו, ההורים, דרך להקל ולהנעים את התקופה הזו: 

1. תאמו ציפיות – ערכו שיחה עם הילד יום יומיים קודם פתיחת שנה"ל,  שוחחו עם הילד והכינו אותו לקראת ההתחלה החדשה. ספרו לו מי יקח אותו לגן או מעון יום לגיל הרך ומי יחזיר אותו, מה עושים בגן, סדר היום בגן, שמות הגננות והחברים וכו'. הכנה מראש היא חשובה מאוד כי היא מצמצמת את חוסר הוודאות ועוזרת להתמודדות קלה יותר.
2. גלו אמפתיה לילדכם ותנו לו לגיטימציה להרגיש כפי שהוא מרגיש – לחוץ, מפוחד, מתרגש, מבולבל, לא בטוח.לא כדאי להבטיח הבטחות (גם לא פרסים ומתנות) ולטפח אצל הילד ציפיות גדולות, במיוחד בימים הראשונים לא ממש כייף כשכולם בוכים וצוות הגן לחוץ. ענו לשאלותיו באופן קונקרטי, היו אותנטיים ובעיקר היצמדו לסדר היום בתיאוריכם . 
3. פרידה הדרגתית – קחו בחשבון שהימים הראשונים הם בדרך כלל הימים הכי קשים: הישארו עם הילד בהתאם לנהוג בגן ובהתאם להנחיית הגננות. מדי יום הפחיתו את הזמן שאתם נשארים ואת מידת המעורבות שלכם, וכך תאפשרו לילד להתרגל לגננת ולתת בה אמון. סביר להניח שילדכם יבכה עד שתצאו מהגן וגם אחרי כן. סמכו על המטפלות שיעשו מה שנדרש כדי לסייע לילדכם, ושדרו לו זאת. אם תסמכו על הצוות, גם ילדכם ילמד לסמוך עליו.
4. צרו טקסים קבועים – שמרו על סדר הפעולות בהתארגנות הבוקר ובכניסה לגן באופן עקבי: השתדלו להכניס את הילד כשהוא הולך על רגליו, לא על הידיים, ברכו "בוקר טוב" את כולם, סדרו את התיק יחד עם הילד במקום המיועד ומסרו אותו לאחת הדמויות המטפלות בגן. כדאי למצוא מטפלת פנויה, או לשאול במבט אם אחת המטפלות פנויה לקבל את הילד. לשם כך רצוי מאד להגיע מוקדם לגן – כאשר יש מעט ילדים בגן ולגננות יש יותר זמן להיכרות וביסוס קשר עם ילדכם.
5. היפרדו מהילד לשלום ואל תיעלמו לו פתאום כשדעתו מוסחת – המטרה היא לבנות את האמון שלו בכם. במידה וילדכם נתלה עליכם ולא מוכן לשחרר – עליכם להיות אסרטיביים ולסייע לו להיפרד. זה אמנם מרגיש כאילו "תולשים אותו" מכם, אך לאורך זמן הילד ילמד לשחרר לבד, מה שלא יקרה בתקופת ההסתגלות.

לעולם אל תחזרו אל הגן אם ילדכם בוכה או קורא לכם. זו אחת הדרכים לגרום לו להבין שאתם סומכים על צוות הגן. 

בתקופת ההסתגלות ילדכם צפוי להרגיש טוב יותר ככל שהזמן עובר. סביר להניח שבתחילת תקופת ההסתגלות הוא יבכה לסירוגין וככל שיחלוף הזמן הוא יגדיל את זמני הרגיעה ויקטין לאט לאט את זמני הבכי.

בתקופה הראשונה תוכלו למצוא אותו בוכה גם כאשר תחזרו לאסוף אותו. הדבר, ככל הנראה, יתסכל אתכם מאוד ויעורר בכם רגשות חצויים לגבי בחירת הגן, אך דעו שזוהי הסתגלות תקינה. ככל שיחלפו הימים תמצאו אותו משחק ופורץ בבכי כאשר הוא שם לב שהגעתם. זהו אחד הסימנים להסתגלות שמתקדמת לכיוון הנכון. לאחר זמן מה הוא יתחיל לקבל אתכם בשמחה כשתחזרו, מכיוון שילמד שאתם באמת חוזרים.

הסתגלות נעימה, מהירה ומוצלחת!

חופש גדול, חם ואפילו לוהט, זוהי תקופת הגמילה מחיתולים. 

כמדריכת הורים ויועצת לגמילה מחיתולים, אני פוגשת הורים שהתהליך השתבש אצלם: 
הילד מפספס כל הזמן, עושה צרכיו בתחתונים או מסרב להתקדם בתהליך. 

לא תמיד ההורים מבינים למה זה קורה או איך ואם בכלל יכלו למנוע את הבעיה. בכל מקרה

הנה 3 עצות חשובות שיעזרו לכם להימנע מבעיות בתהליך הגמילה מחיתולים: 

1. קודם כל תירגעו!
גמילה מחיתולים דורשת מהילד בשלות רגשית, קוגניטיבית ופיסית. הבשלות הרגשית כוללת תחושה אמיתית של גדול, הבשלות הקוגניטיבית כוללת ביטוי שפתי מינימאלי של שתי מילים לפחות: "אני רוצה" "יש לי פיפי", והבנה של סיבה ותוצאה. הבשלות הפיסית כוללת יכולת ישיבה ועמידה יציבה.
תהליך הגמילה הוא תהליך של רכישת מיומנות. תסתכלו על זה כמו החוויה שהייתה לכם כשנדרשתם לחנות ברוורס לראשונה בשיעור נהיגה, כמה פעמים לקח לכם עד שהצלחתם לחנות בין שתי מכוניות?? (ויש כאלו שעד היום נוהגים לנשק את המכונית מקדימה ומאחור).  לכן מותר לילד לפספס פה ושם. אל תכעסו! היו סבלניים! 

2. העבירו אחריות לילד! 
גמילה מחיתולים היא תהליך של העברת אחריות לילד. איך ילד בן שנתיים-שלוש יכול לקחת אחריות על צרכיו, אתם וודאי שואלים. אם כן, רק הוא יכול לומר מתי "יש לו לשירותים". אין צורך להזכיר לו כל חצי שעה או (!!) כשהוא "רוקד" ואתם רואים שהוא צריך לשירותים, או אם כבר עבר הרבה זמן מהבוקר והוא עוד לא ביקר באסלה. תזכורות והצעות תכופות מעבירות לילד מסר שאתם אינכם סומכים עליו שהוא מסוגל לשלוט ולהשתלט על המיומנות. הילד מבין מהר מאד שיעשו בשבילו, יתזכרו אותו, הוא לא חייב לזכור לשים לב באופן עצמאי מתי יש לו לשירותים אם אמא ואבא עושים זאת בשבילו.

3. חכו!
כדי שהילד יוכל לקחת אחריות על צרכיו יש לחכות בסבלנות שהוא ישים לב שזה מפריע ולא נעים לו ויבוא לומר לנו. חכו שהוא יודיע שעשה את צרכיו בחיתול או בתחתונים ורק אז תציעו לו להתנקות. הורים רבים פוחדים שהילד יישאר "שעות" עם תכולת התוצרת בתחתונים או בחיתול ותגרם לילד כוויה לא נעימה באזור החלציים.

מה שעשוי לקרות לילדים עקשנים במיוחד, כאלו שפחות ממהרים לשתף פעולה עם האסטרטגיה החדשה שלכם. אבל גם אם הטוסיק ישרוף, לא נורא, יש "בפנטן" (ראו מטה), משחה מעולה שעוזרת לתינוקות הסובלים מתפרחת חיתולים. אפשר גם למרוח את המשחה כהגנה ביום יום, עד לסיום תהליך הגמילה, היות והיא תומכת בשכבת ההגנה הטבעית של העור, ללא חומר משמר וללא בישום.  והעיקר שהילד יבין  שלא כדאי לו להגיע למצב הלא נעים הזה שוב, ייקח אחריות, ויתחיל לשתף פעולה. 

המשך חופש נעים וגמילה נעימה☺

הנושא "קנאת אחים  ויחסי אחים" מעסיק את כל ההורים, בין אם יש להם ילד אחד והם מתכננים את הרחבת המשפחה, ובין אם המשפחה הורחבה, ו"תגידי לו" ו"הוא לקח לי" הפכו לקולות שבשיגרה. גם הילדים מתעסקים בנושא של יחסי הכוחות בבית, העדפת ההורה וכו' מייצרת קנאה.

מדוע ילדים מקנאים?
הקנאה היא רגש טבעי ואנושי. ילדים במשפחה נאלצים להתחרות ביניהם על אהבתם, הערכתם ותשומת לבם של ההורים, ולכן הקנאה היא בלתי נמנעת. יתכן שירגיש הילד הבכור, שאמו לא מסתפקת בו ו"בוגדת" בו עם אחיו הקטן. הילד הגדול מוכן לוותר על הכל לטובת אחיו הקטן, רק לא על אהבת ההורים. במוחו של הילד מתרוצצות מחשבות רבות: את מי הם אוהבים יותר, האם יאהבו אותי גם אם אהיה פחות מוכשר, יפה או מצליח; מדוע לבכור יש זכויות יתר, מדוע מפנקים יותר את הצעיר, את הבן או הבת; מדוע אחי יפה ממני, ספורטאי טוב ממני, מוכשר יותר בלימודים, ולא משנה כמה אתאמץ, סדר הלידה הוא קבוע. אהבת ההורים, התעניינותם והשקעתם הינם צורך קיומי, ולכן המאבק להבטחתם הוא מאבק הכרחי, וככזה גם לגיטימי.

קנאה אינה רגש פסול או נחות והסכנה אינה בעצם התחושה, אלא דווקא בניסיון לדכא אותה או לגרום לילד רגשות אשם על כך שהוא מקנא. קנאה היא חלק ממניע תחרותי טבעי, הדוחף את הילד להישגים, עוזר לו לעמוד על שלו ולשמור על זכויותיו. קנאת קטנים בגדולים דוחפת אותם ללמידה מתוך רצון לזכות בזכויות וביכולת שיש לגדולים, קנאת גדולים בקטנים מעודדת אותם לפתח מיומנויות בוגרות כמו: יוזמה, אחריות ויכולת התפשרות. קנאה שהופכת מוגזמת עלולה להיות גורם משתק המעכב את התפתחותם. ביטויי קנאה בין אחים – מתח, תחרות וכעס – הם חלק ממגוון הרגשות העולים בכל קשר אנושי. קשר שיש בו רק אהבה ופרגון חשוד במלאכותיות או בשטחיות רגשית.

מתי הקנאה חריגה?

קשה למתוח גבול מדויק בין קנאה נורמטיבית לחריגה, ובכל זאת ניתן להבחין ביניהם. במצב של קנאה נורמלית קיימים לצד גילויי קנאה גם גילויי חיבה ואכפתיות.

להלן כמה סימנים המעידים על מצב של קנאה חריגה: 

• כשתחושות קיפוח, קנאה וכעס ממלאות ומעסיקות את כל עולמו של הילד.
• כשתלונות קנאה מגיעות תמיד מאותו ילד (המקופח הנצחי).
• כשהקנאה גורמת לתופעות קשות כמו דכאון, אדישות, התנהגות ילדותית, פחדים (עקב רגשות האשם שהיא מעוררת), תוקפנות (עקב הכעס), פגיעה עצמית (כדי לא לפגוע באחיו). יש לבדוק אם אין גורם אחר (מלבד הקנאה) שגורם לתופעות אלה.
• כשהילד מעביר רגשות קנאה מהבית לסביבה החיצונית, לגן, לחברת הילדים, לבית הספר, מרגיש מקופח בכל מקום, ורגשות אלה גורמים לו בעיות תקשורת עם ילדים ומבוגרים.
• כשביטויי הקנאה אינם בשליטה. כשאחד הילדים עלול לעשות מעשה שיסכן את האחר.

האם הורים משפיעים על יחסי אחים? 
הורים גורמים לעתים, בלי לשים לב, להגברת רגשות הקנאה במשפחה. למשל, השוואה בין ילדים מעודדת קנאה, גם כשאחד הילדים זוכה בסטטוס של "הילד הטוב", "ילד לדוגמא", הוא ישלם מחיר כבד, כי אחיו יקנאו בו. מתן זכויות יתר לאחד האחים, שאינן מוצדקות לדעת האחרים, מעורר קנאה (דוגמת יוסף ואחיו).

התערבות יתר במריבות בין אחים (בעיקר לטובת אחד מהם) מגבירה קנאת אחים. במקרים אלה גילויי הקנאה גוברים מאוד בנוכחות ההורה. מריבות בין אחים הן לעתים קרובות דרך לנסות לזכות בהתייחסות ההורים, להכריח אותם להתערב, להוכיח להם מי טוב ומי רע, להעניש אותם וכו'. לכן כדאי להמנע מהתערבות, וכאשר אי אפשר יותר לעמוד מנגד, יש להסתפק בהפרדת כוחות בלי לשפוט מי
צודק ומי התחיל (משימה שנדונה לכשלון מראש).

עם זאת יש ליצור ולבדוק האם יש לילדים הזדמנות לקבל תשומת לב הורית גם ללא מריבה.
הורים שמשתדלים לא לקפח באמצעות מתן יחס שווה לכולם, למרות השוני בגיל, תורמים לתחושות הקיפוח. למשל, ילד בן 9, שצריך ללכת לישון באותה שעה עם אחיו בן ה- 4, ירגיש מקופח, ובצדק. לילדים בני גילים שונים יש צרכים שונים, ושוויון מלאכותי אכן יוצר קיפוח. לגדולים מותר לעשות דברים לבדם (ללכת לחבר, לחוג), הם זכאים לדמי כיס גבוהים יותר, הם הולכים לישון מאוחר יותר ויש תכניות טלוויזיה שמותר להם לראות. זו התייחסות לפיה כל אחד מקבל על-פי צרכיו ובהתאם לגילו, ללא יצירת שוויון מדומה.

הקושי לעמוד מול הכאב של הילד מפתה הורים רבים לענות על השאלה "את מי אתם אוהבים יותר?" בתשובה "אותך" מתוך רצון לחזק את בטחונו ולהרגיעו. אך התשובה הזו פועלת הפוך – "אם אתם אכן אוהבים אחד מהילדים יותר, כיצד אהיה בטוח שאחי אינו מועדף עלי?".
כמו כן, קנוניות מאחורי גבם של ילדים ("אל תספר לאחיך שלקחתי אותך, קניתי לך") רק מלבות את תחושת הקנאה. הילד חושב "מי יודע מה היא עושה איתו?" ומפתח חשדנות. 

מתי הילד מרגיש מקופח?
כל ילדינו חשובים ויקרים לנו מאוד. אולם, לכל ילד אנו מתקשרים באופן שונה בהתאם לייחודו. כאשר אחד מילדינו חש מקופח באופן עקבי, כדאי שנבדוק אם יש בו תכונות שקשה לנו איתן – האם הוא תחרותי מדי, כנוע מדי, תוקפני מדי או יהיר? סיבות לא מודעות עלולות לגרום לקיפוח. למשל, הוא דומה לחותנת הביקורתית, מאז הולדתו הורע המצב הכלכלי או שלידתו גרמה להפסקת לימודי האם.

אם אחד הילדים חש מקופח באופן קבוע, כדאי שנבדוק מה הוא מאותת.

לעתים קרובות הורים נגררים לעמדת התגוננות שיש בה מרכיב שיפוטי – "הוא אינו צודק, הוא לא מקופח, מה לא עשינו בשבילו" – ומאבדים את ההזדמנות לעזור לילד. כולנו נוטים לבלבל בין תפקוד של בוגר לאחריות של הורה, במיוחד במצבים בהם אנו טרודים ועייפים. חשוב לזכור, שילדים לא אוהבים כאשר ממנים אח גדול להיות "הורה" או משגיח שלהם, והאח הגדול היה שמח להשתחרר מעול המפקח. הגדולים יכולים לקבל על עצמם תפקידים מוגדרים כמו: לענות לטלפון, להוריד דברים ממדף גבוה, לעזור לאח במשחק, אך הם לא יכולים ואינם צריכים להיות ההורים. בהקשר זה בל נשכח, שכאשר האח הקטן מפר את החוקים, הוא אחראי לכך ולא אחיו הגדול. 

ילדים בעלי צרכים מיוחדים
ילדים התופסים מרחב גדול בטריטוריה המשפחתית עלולים להפוך מושא לקנאה. ביניהם ילדים בעלי צרכים מיוחדים (חולים, נכים וכדומה). הטיפול והדאגה לילד המתקשה גורמים לעתים למניעת תשומת לב מספיקה ואף להזנחת הילדים האחרים במשפחה. הקנאה תפחת ושיתוף הפעולה יגבר במשפחות שבהן יימסר לילדים האחרים מידע על הקושי ויוסבר הצורך הממשי של ההורים להקדיש זמן רב לטיפול בילד המתקשה. חשוב לשתף גם את הילדים האחרים בטיפול בילד המתקשה – עזרה בהכנת שיעורי בית, עזרה בסידור החדר וכדומה, כדי לתת להם הרגשה שהם מסייעים. הורים לילד מתקשה חייבים לזכור, שיש להקדיש תשומת לב בלעדית, ואפילו רק מספר דקות ביום, גם לילדיהם האחרים. ניתן ליצור "חלוקת תפקידים משתנה" בין   ההורים בטיפול בילד המתקשה ובאחיו.


וכמה מילים בזכות
יחסי אחים הם בית הספר הטוב ביותר להתמודדות בינאישית וסיטואציות חברתיות. אחים לומדים בתנאים של חיבה הדדית פתרון משברים, טכניקות של משא ומתן, פשרה, חברותא של צעירים ודומים מול עולם המבוגרים וכדומה. ילד שגדל עם אחים הוא בד"כ גמיש יותר ומסתגל טוב יותר לשינויים.

לסיכום, מספר כללים: 
כאשר הילד הקטן מקנא בגדול, אפשר לעודד אותו שגם הוא יהיה פעם גדול וחזק.
במריבות, לא להיות שופטים. פשוט להפריד ולומר: "לא חשוב מי התחיל, במשפחה שלנו לא מכים". לעתים דרושה הפרדה פיזית ו"פסק זמן" עד יעבור זעם.
לא להדביק תוויות – "זה הילד החכם שלנו" "יש לו שתי ידיים שמאליות".
לא לערוך השוואות בין הילדים.

לכבד את חפציו האישיים של הילד, אך לעודד אותו לחלוק אותם עם אחיו, ע"פי רצונו. חשוב לזכור שזכות הילד לומר: "זה שלי".

לכל ילד צרכים משלו. יש להבהיר שאין מדובר בהעדפות אלא בגיל, זמן, עיסוק וכו'.
חשוב לשמור על הפרטיות של כל ילד כדי לעזור לפתח את זהותו העצמית והייחודית.
לא לענות על השאלה "את מי אתם אוהבים יותר?" בתשובה "אותך". אלא: "את שניכם", "שניכם ילדים שלי" וכדומה.

לא ליצור קנוניות מאחורי גבם של ילדים.
להקדיש תשומת לב בלעדית, ואפילו רק מספר דקות ביום, לכל ילד.
ככלל, אל תנסו להתחקות אחרי שורשי הסכסוך (פוליטיקאים מנוסים יותר כשלו במשימות אלה), אלא הציעו דרכים לפתרונו בהווה. דעו מה חשוב:
"אמא, הוא לקח לי" – "נסו להסתדר ביניכם/תסביר לו שזה לא נעים לך/תציע לו איך להתחלק" וכו'.

"אבא, תגיד לו" – "אני סומך עליכם שתסתדרו"…

אפרת קידר, מנחת הורים לילדים בגיל הרך ומטפלת זוגית ומשפחתית בקליניקה השוכנת בצפון תל אביב.
לפרטים נוספים וייעוץ טלפוני ראשוני חייגו עכשיו – 072-33-80-811

הבוקר נפגשתי עם זוג צעיר, נשואים 4 שנים. יש להם בת בת שניים וארבעה חודשים ותינוק בן שנה. הזוג פנה אלי בעקבות קשיים בתהליך הגמילה של הילדה. "היא עושה קקי בתחתונים, אנחנו מרגישים שהיא עושה לנו דווקא". 

לאחר שווידאנו שלא מדובר פה בעניין גנטי או פיסיולוגי, ההנחה הייתה שמדובר פה בבעיה התנהגותי נטו. 

"אם כן, בואו ספרו קצת על הילדה, על היחסים שלכם איתה"
"הכל קשה איתה, מיום שנולדה הייתה דעתנית. תמיד התפתחה מוקדם מכל הילדים בני גילה, היא מדברת די שוטף, מאד עצמאית ורוצה הכל לבד ויש ביננו ויכוחים, אבל לא משהו קיצוני, נראה לנו שזה ככה ילדים בגיל הזה.  והכי חשוב לציין, שהיא ילדה מאד רגישה. לפני כמה חודשים התווכחנו ביננו בערב, בזמן שהילדים ישנו, ופתאום ראינו אותה בכניסה לסלון…. אגב, עכשיו כשאנחנו חושבים על זה, מאז הפספוסים שלה התגברו." 

יש ילדים שנושאים על כתפיהם הקטנות את המתח שבין ההורים. כשבני הזוג נמצאים ביחסים מעורערים ונוטים להתווכח הרבה בבית, יהיה זה הילד הרגיש, בעל הסנסורים המחודדים, שירגיש שמשהו קורה. תחושת חוסר השליטה הזו של הילד במה שקורה ביחסים בין ההורים, עשויה לבוא לידי ביטוי ברגרסיה בתהליך הגמילה. 

כל זוגיות עוברת עליות וירידות, ויש תקופות עמוסות במיוחד, ויש גם תקופות שהמתח בין בני הזוג גואה. זה טבעי. חשוב להתווכח, עדיף כשהילדים לא בבית. 

ברוב המקרים סיבת הפניה לטיפול היא לא בהכרח הסיבה האמיתית שלשמה מגיעים ההורים מלכתחילה. בעיית הגמילה, בסיפורנו, היא רק סימפטום לערעור מערכות היחסים והאיזון בבית. 

אז לפני שאתם רצים לטפל ב"ילד הבעייתי" תבדקו את עצמכם, מה התרומה שלכם לבעיה. 

אז הנה הגיע הרגע שבו צריך להעביר את הילד למיטת מעבר!
אין הורים שלא חוששים מהמעבר של הילד למיטה הגדולה, והאמת היא דיי בצדק. 

מעבר למיטה גדולה יותר דורשת הצבת גבולות ברורים יותר מההשכבה בלול, היות והילד מגלה את היכולת שלו לנוע בחופשיות, לקום מתי שרוצה, ולמעשה הופך להיות אדון לעצמו, עצמאי ולא תלוי. 

כיועצת שינה ומדריכת הורים אני פוגשת הורים רבים שענייני השינה אצלם התחילו במעבר למיטת מעבר או מיטת חבר. 

רגע לפני שהוא יוצא ממיטת התינוק  שיוצרת עבורו מרחב מוגן והגבולות הפיזיים והמעקה הגבוה של מיטת התינוק גורמים לתחושת ביטחון בחלל תחום ומוגן, כדאי גם לכם להחליט מתי ואיך לעבור למיטת מעבר.  

הנה 4 טיפים למעבר קל וללילות שקטים ובטוחיםאז מה עושים?

1. מחליטים מתי זה נכון להעביר אותו למיטת מעבר
בדרך כלל בסביבות גיל שנתיים מגיעה השאלה, לא פלא, היות ומדובר בשלב התפתחותי של נפרדות – הילד זקוק לנפרדות הזו כדי להתקדם לעבר העצמאות שלו.  אם כי עדיין יש הורים שמעדיפים מיטת לול מטעמי נוחות או מתוך חשש לבאות, אך גם את זה לא ניתן "למשוך" אחרי גיל 3, בדרך כלל, היות והילד גדל פיסית ואין לו עוד מקום במיטת הלול. לפני גיל שנתיים – העברה מוקדמת מדי של תינוקות ופעוטות ממיטת התינוק עלולה ליצור משבר, אשר יגרום להתדרדרות בהרגלי השינה ולבדיקות והתנגדות. יחד עם זאת הבטיחות קודמת לכל ואם יש תינוק שכבר יודע לרדת לבדו מהמיטה – אין שאלה בנוגע למעבר. 

2. מחליטים האם להעביר אותו למיטת מעבר או למיטת נוער
מרגע שהחלטנו שהגיע הרגע למעבר, צריך להחליט לאיזו מיטה עוברים. משיקולים כלכליים בדרך-כלל, הורים רבים בוחרים לוותר על מיטת מעבר ו"לקפוץ" ישר למיטת יחיד או מיטת נוער. חשוב להבין שהוויתור על "חומות המגן" של מיטת התינוק הוא אתגר מספיק משמעותי לקטנטנים שלנו ואם נוסיף עליו את האתגר של "מרחבי הענק" של מיטת הנוער, אנו עלולים לחשוף אותם לחרדות, לחץ ובלבול, שיובילו (איך לא) לאינסוף בדיקות, קריאות לעזרה וכמובן לרגרסיה דרמטית בהרגלי השינה. במצבים שבהם בכל זאת תעדיפו מיטה גדולה מכל שיקול שהוא,  רצוי לתחם אותה בהרבה כריות או נחשושים מסביב וליצור לילד מרחב קטן בהרבה ממה שהמיטה יכולה לתת.

3. מתכננים ומתכוננים וכך מאפשרים חווית מעבר נעימה לילד
הרגלי שינה: ודאו שהרגלי השינה של הפעוט טובים ומבוססים לפני המעבר – הפצפון נרדם לגמרי בעצמו וישן שנת לילה רצופה (10.5-11.5 שעות בממוצע). אם אין הדבר כך, דאגו ללמד את החמוד ולהקנות לו הרגלי שינה שכאלה. אם אתם מתקשים, היעזרו באשת מקצוע.  הכנה למעבר: הכינו את הילד מראש לשינוי, העצימו אותו וצרו אצלו חוויה חיובית ונהדרת סביב עניין המעבר – אפשר ממש לעשות מעין פסטיבל – לבחור יחד את המיטה בחנות, לבחור יחד מצעים חדשים "של גדולים" (הרי לרוב תמצא חפיפה לשלב ההתפתחותי של מימוש העצמיות של הילד, הידוע גם בשמו "גיל שנתיים האיום" אח חדש: אם המעבר קשור להעברת מיטת התינוק לאח חדש, מאוד עוזר לעשות מעין טקס הענקת המיטה הישנה לבייבי שנולד. שוב, הכנה מראש והעצמה של הפעוט יעזרו מאוד ויקלו עליו בשינוי הצפוי.עזרו לילד להכיר את המיטה החדשה ואת הסביבה החדשה שהמיטה יוצרת : איך עולים למיטה, איך יורדים ממנה בבטחה וכו'.

4. מנעו בעיות שינה
 היות ומדובר במצב חדש עבור הילד, יש לאפשר לו זמן הסתגלות מיטבי, לכן יש להיענות לצורך הזמני של פעוט בנוכחות הורית, אם הוא מציג חרדה וקושי בימים הראשונים למעבר, אולם הקפידו על הכללים הבאים: 

• אל תיכנסו עם הפעוט למיטה. שבו על כיסא בצמוד.
• אל תתנו לפעוט לשלוט במהלך העניינים.
• הימנעו מדיאלוגים ומו"מ.
   

אל תחששו מהיווצרות תלות בנוכחות שלכם – זוהי תלות זמנית בלבד. ברגע שההשכבות הופכות לקלות וקצרות יותר, הרחיקו את עצמכם בהדרגה, עד לגמילה מהירה מהתלות הקצרה שנוצרה.

אם הופיעה "טיילת" עם ירידות רבות מהמיטה, בעת ההשכבה או במהלך הלילה, הקפידו להחזיר את הפעוט למיטתו בלי אומר ודברים, ללא הבטחות, איומים, התנשפויות או בקשות, פשוט החזירו אותו שוב ושוב ושוב ושוב, עד שיירדם במיטתו. הקפידו שלא לוותר ובשום אופן לא לפנות לפתרונות "יצירתיים" כמו לתת מים, אוכל או לקחת אליכם למיטה ליצירת תלות חדשה וביסוס של הרגרסיה…

ולא לשכוח! גישה חיובית, העצמה של הילד, בחירת התזמון הנכון וזיהוי בזמן של מצוקה וקושי, כל אלה יאפשרו לכם להעביר את החמוד שלכם למיטת מעבר בקלות וללא רגרסיות קשות וקיצוניות.